פסק-דין בתיק עת"א 45667-11-11

1.         העותר, כבן 60, מרצה עונש מאסר שלישי לתקופה של 12 שנים, לאחר שהורשע בעבירות של קשירת קשר עם ארבעה אחרים לייבא הרואין במשקל של 77.88 ק"ג מירדן לישראל נושא ת"פ 8288/08 (בימ"ש מחוזי באר-שבע). הוא עותר כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: " הועדה") מיום 15.11.11 שלא לשחרר אותו על תנאי מטעמים רפואיים (להלן: " החלטת הועדה") על פי הוראות סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשנ"א - 2001 (להלן: " החוק").

2.         כפי שעולה מכלל חוות הדעת הרפואיות של קרפ"ר שב"ס, ד"ר טישלר; של ד"ר רוזנברג, של מנהל מר"ש ד"ר אליגור ושל ד"ר מדר שצורפו לעתירה, סובל העותר משתי מחלות קשות אשר מסכנות את חייו - מחלת ריאות חסימתית כרונית וחריפה בגינה זקוק העותר להנשמה מלאכותית ברוב שעות היממה, וכן מ"מפרצת" בדופן אבי העורקים שעלולה לגרום למוות פתאומי.

3.         בהחלטת הועדה צוין כי בגזר דינו של העותר שניתן ביום 2.3.11 ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע נקבע, לאחר סקירת מצבו הרפואי, כי לא נשקפת לעותר סכנת חיים וכי מעשיו בוצעו חרף מאסר ארוך שריצה בגין עבירת סמים קודמת, גילו המתקדם, מצבו המשפחתי ואף חרף מחלותיו, שנתגלו קודם לביצוע העבירה. כמו כן פורטו בגזר הדין חוות הדעת הרפואיות של ד"ר רוזנברג שהוגשו מטעם העותר מיום 11.9.11 ומיום 23.9.11 לפיהן " ניתן לקבוע בוודאות כי בשל מצב חולניותו, המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי, כמשמעותו בחוק לשחרור אסירים על תנאי סעיף 7(א)" וכן חוות דעתו של ד"ר אליגור, מנהל מר"ש, לפיה " לאסיר שני גורמי סיכון חמורים שיכולים לגרום למוות פתאומי - אי ספיקה נשימתית סופנית ואנבריזמה של אאורטה בטנית (מפרצת)".

4.         לאור הפער בין חוות הדעת ביקשה הועדה מרופא שב"ס חוות דעת נוספת וזו ניתנה ע"י ד"ר טישלר, קרפ"ר שב"ס, ביום 24.10.11, שבה נכתב כי " מצבו (של העותר) אינו יציב וקיים סיכון לחייו אך אין אפשרות להגדיר את תוחלת חייו במדויק. תוחלת חייו יכולה לנוע בין מוות פתאומי למספר שנות חיים". בסיכום חוות הדעת נכתב כי " השהות בבית הסוהר אינה מסכנת את חייו באופן ממשי, מאחר ומוחזק במתקן רפואי בהשגחת סגל רפואי כל העת".

5.         לאור חוות הדעת שהונחו בפניה, קבעה הועדה כי עליה להחליט בשאלה האם הקביעה כי " תוחלת חייו (של העותר) יכולה לנוע בין מוות פתאומי למספר שנות חיים" עולה בקנה אחד עם דרישת החוק כי " ימיו ספורים".

לאחר סקירת הפסיקה באשר לפרשנות הביטוי "ימיו ספורים" קבעה הוועדה כי אין מדובר בחולה סופני או בחולה הנוטה למות אלא באדם חולה מאוד שקיימת לגביו אפשרות של "מוות פתאומי", כפי שהיא קיימת גם במחלות פחות חמורות ממחלתו של העותר, ואף אצל אדם בריא.

לאור האמור, הועדה לא שוכנעה שימיו של העותר ספורים ושוכנעה כי הטיפול שהוא מקבל בכלא הוא נאות, אינו מסכן את חייו ומנגד, שחרורו המוקדם יכול להוות סכנה לציבור, לאור העבירות החמורות אותן ביצע.

החלטה זו היא נושא העתירה שבפנינו.

6.         לטענת העותר, שגתה הוועדה כאשר העדיפה את חוות דעתה של ד"ר טישלר, קרפ"ר שב"ס, מיום 24.10.11 שקבעה כי " השהות בבית הסוהר אינה מסכנת את חייו באופן ממשי..."; שגתה הוועדה בקביעתה כי העותר איננו עומד בהגדרה של מי ש"ימיו ספורים", שבסעיף 7(א) לחוק ובהתאם לפסיקה; ושגתה הוועדה בקביעתה כי אינטרס הציבור שלא לשחרר את העותר על תנאי גובר על האינטרס ההומני לשחרורו, הואיל והנטל הכלכלי הרובץ על שב"ס בעת טיפולו בעותר הוא גבוה.

7.         המשיב 2 מתנגד לשחרורו של העותר על תנאי וטוען כי החלטת הוועדה הינה סבירה, וכי יש לאמץ את חוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינו של העותר והוגשו לבית המשפט המחוזי שגזר את דינו, לפיהן ימיו של העותר אינם ספורים והחזקתו במאסר אינה מסכנת את חייו באופן מיידי.

עוד נטען כי יש ליתן משקל מהותי לעובדה כי העותר הורשע בעבירה בעלת רמת מסוכנות גבוהה ולפיכך גובר האינטרס הציבורי שלא לשחררו על תנאי, על האינטרס לשחררו. בית המשפט המחוזי שגזר את דינו, התייחס במפורש למצבו הרפואי של העותר והטיל עליו עונש מאסר ממושך, תוך התחשבות במצבו הרפואי, ובהעדר שינוי מהותי במצב זה ממועד מתן גזר הדין ועד היום, אין מקום להורות על שחרורו.

המשיב 2 טוען כי החוק נתן מעמד בכורה לחוות דעתם של רופאי שב"ס ועל כן אין לאמץ את חוות הדעת מטעם העותר ויש ליתן משקל לעובדה כי העותר ריצה עד כה תקופת מאסר קצרה מתוך 12 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו.

8.         במהלך הדיון בפנינו טען ב"כ העותר, בין היתר, כי חלה הידרדרות ניכרת במצבו הרפואי. בתמיכה לטענתו הגיש סיכום אשפוז מבית חולים "אסף הרופא" לפיו העותר אושפז מיום 28.12.11 עד יום 1.1.12, בשל מצוקה נשימתית חריפה. כמו כן הדגיש את עדכון חוות דעתו של ד"ר רוזנברג מטעם העותר, לפיה המשך שהותו של העותר במאסר יסכן את חייו באופן ממשי.

            ביום 5.3.12 שלח ב"כ העותר סיכום אשפוז נוסף של העותר בבית החולים אסף הרופא.

9.         לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון בוועדה, בחוות הדעת שהוצגו בפניה, בסיכומי האשפוז של העותר בבית החולים, בהחלטת הוועדה, בעתירה, בתגובת המשיב 2 ובטיעוני ב"כ הצדדים בדיון שבפנינו, החלטנו לדחות את העתירה מהטעמים הבאים:

א.        הלכה היא, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת השחרורים ואין הוא משים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה, אלא בוחן את סבירותה של ההחלטה ובהעדר פגם שנפל בה - אין יסוד להתערבותו [רע"ב 7773/09 רוני שוורץ נ' ועדת השחרורים , פסקה 25 (פורסם בנבו) ניתן ביום 11.3.10 (להלן: "עניין שוורץ")].

ב.         בהתאם לאמור בסעיף 7 לחוק, וועדת השחרורים לא מוסמכת להורות על שחרור זמני או קבוע של אסיר, בטרם הונחה בפניה חוות דעת של "רופא" הנמנה עם רשימת הרופאים אשר נקבעה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות ופורסמה ברשומות (להגדרת "רופא" - ראה סעיף 7(ה) לחוק).

            עם זאת, אין לומר כי הוועדה אינה מוסמכת לעיין בחוות דעת רפואיות נוספות, לרבות כאלה שלא נערכו ע"י רופאים מתוך הרשימה, אך "... הדעת נותנת כי על פי רוב תעניק הוועדה משקל רב לאמור בחוות הדעת מטעם רופא השייך לרשימת הרופאים... ביסוד העדפה זו עומדים טעמים טובים המבטאים את תכלית החוק. ככלל, הענקת משקל משמעותי לאמור בחוות הדעת מטעם רופא שמונה לצורך כך על ידי מנכ"ל משרד הבריאות אינה מאיינת את שיקול דעתה של ועדת השחרורים ואינה שקולה להעברת שיקול הדעת מן הועדה אל הרופא. אין בהעדפה טבעית זו כדי להקנות "בלעדיות" לממצאיה של חוות הדעת האמורה, וניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם, למשל, תבקש ועדת השחרורים מרופא המצוי ברשימת הרופאים לעיין בחוות דעת פרטיות מטעם האסיר ולהתייחס אל ממצאים שיעלו בהן, כולם או מקצתם... ההעדפה המוקנית לחוות הדעת הדרושה לועדת השחרורים על פי חוק, נובעת משיקולים שבהיגיון, כמו גם משיקולים הנסמכים על תכלית ההסדר בחוק" [ עניין שוורץ , פסקאות 20-21].

ג.         במקרה דנן, הונחו בפני הוועדה מספר חוות דעת, הן חוות דעת שנערכו ע"י רופאי שב"ס והן חוות דעת פרטיות מטעם העותר.